הפליליסט הדיגיטלי

חן רחבי תבעה את עמותת התמנון ואת החברה שמפעילה היום את תולעת המשפט: 100,000 ש"ח וביקשה צו שיאסור לפרסם את שמה. בדרך היא קיבלה צו ארעי שאסר לפרסם כל מידע על התיק ועליה. בסוף היא משכה את התביעה, הצו בוטל, וגם הערעור נדחה.

ארז אומן תבע אותי, את עמותת התמנון ואת הנהלת בתי המשפט, כי תולעת המשפט פרסמה פסקי דין מהתיקים שניהל. אחרי שלוש וחצי שנים ושני דיונים, בית משפט השלום בירושלים דחה את התביעה: פרסום נכון והוגן של הליך משפטי פומבי מוגן בחוק, גם כשהוא פוגע בפרטיות.

כבר שבועות נט המשפט קורס, נתקע ונעלם, דווקא ברגעים שבהם צריך אותו. בהליך משפטי אין "ננסה מחר": יש מועדים, יש דיונים, ויש אנשים שמחכים. ובהנהלת בתי המשפט, כך נראה, אף אחד לא מתרגש.

פרסמנו חצי מיליון כתובות בישראל עם הקואורדינטות שלהן, מידע שהמדינה מציגה בחינם באתר שלה. הפרקליטות שלחה מכתב איום על הפרת זכויות יוצרים, ומנהלת היחידה שלחה אחריו מייל תודה. עכשיו אני בבית המשפט כדי לדעת מה עמד מאחוריו.

פתחתי את מאגר עסקאות המקרקעין של רשות המסים, מ-1998 ועד היום, לשימוש חופשי. תוך יומיים כבר נבנו עליו מחשבוני שווי, לוחות מחוונים, מחקר שוק, השוואות בין ערים ומנוע שמאתר דירות מתחת למחיר השוק.

תולעת המשפט פתח לחיפוש לפי שם מיליוני תיקים מנט המשפט, וסירב להסיר מידע בלי צו של בית משפט. לאורך שש שנים המדיניות הזו נבחנה בבתי המשפט שוב ושוב, ועמדה בכל פעם. סקירה של המיזם, של העקרונות שנקבעו ושל כל אחד מפסקי הדין, והמסמכים עצמם במלואם.

על הערך שנוצר כשמידע ממשלתי נפתח לשימוש חופשי, ועל הנזק, שכמעט אף פעם לא נספר, כשהוא נשאר במגירה.

אפליקציה חינמית בקוד פתוח מול חברה ממשלתית, משרד עורכי דין גדול ואולטימטום של שבעה ימים להסיר הכול. השתלשלות פרשת רכבת ישראל נגד Better Rail, מה דרש מכתב ההתראה, התשובה שנתתי בשם מרשי, והתגובה הציבורית שהקפיצה את האפליקציה למקום הראשון בחנות האפליקציות.

בשנת 2016 קיבלה ממשלת ישראל החלטה שאפתנית להפוך את המידע הממשלתי לתשתית לאומית: לשתף מידע בין משרדי הממשלה, לפתוח מאגרי מידע כברירת מחדל ולאפשר שימוש חוזר בהם לצורכי חדשנות ומחקר. רוב החזון הזה מעולם לא מומש. בפוסט הזה אני מסביר כיצד ניסיתי לממש את אותם העקרונות באמצעות תשתית מודרנית המבוססת על עקרונות פשוטים, וכיצד ניתן להקים היום מערכת שמבצעת בפועל חלק גדול ממה שתוכנן לפני עשור.

רוב הפרויקטים מתחילים בישיבות אפיון ארוכות. אני עובד בדיוק הפוך. במקום לנסות לדמיין מערכת שעדיין לא קיימת, אני בונה מוצר עובד, ורק אחר כך יושב עם המשתמשים לאפיון. גיליתי שזו הדרך המהירה, המדויקת והיעילה ביותר להגיע לתוצאה שבאמת מתאימה לצרכים שלהם.

שופטי בית המשפט העליון אוהבים דף ועט, וחלק לא מבוטל מההחלטות ניתן בכתב יד, מה שאומר שמישהו צריך לסרוק אותן כדי שיגיעו לצדדים ולציבור באופן דיגיטלי. כשהבנתי שבאופן שיטתי לא ממציאים לבעלי דין החלטות שכאלה, פניתי למזכירות ולהפתעתי הסיבה הייתה שאין להם סורק, ולכן החלטות אלה מופצות רק למי שיש פקס, ובאמצעות הפקס. הפתרון שלי - הצעתי לתרום סורק למזכירות בית המשפט העליון מכספי הפרטי, בלי תנאים ובלי עלות לקופה הציבורית. זהו סיפורה של מתנה שסירבו לקבל.

כל מי שניסה לשתף קישור ישיר לפסק דין מאתר בית המשפט העליון נתקל באותה תקלה — הקישור פשוט לא עבד. הסיבה הייתה תו בודד בשורת הכתובת: לוכסן שמאלי (\) במקום הלוכסן הרגיל (/). זהו סיפורו של באג קטן עם השפעה גדולה — איך זיהיתי אותו, למה הוא היה גם בעיית אבטחה ולא רק נגישות, ואיך פנייה לגורמי הטכנולוגיה של בית המשפט הובילה לתיקון שמאפשר מאז לכל אחד לשתף קישורים לפסקי דין.

מה אם הבעיה במאגרי הפסיקה אינה כמות פסקי הדין, אלא הדרך שבה הם בנויים? במשך שנים התרגלנו לחפש מסמכים באמצעות מילות מפתח, למרות שעורכי דין כמעט אף פעם לא מחפשים מילים, אלא תשובות לשאלות משפטיות. במאמר הזה אני מציג את התפיסה שהובילה אותי לבנות מאגר פסיקה מסוג אחר: כזה שלא מתחיל מהמסמך, אלא מהמידע המשפטי שבתוכו, ולא נועד רק לאתר פסקי דין, אלא לאפשר מחקר משפטי אמיתי. אם אי פעם מצאתם את עצמכם עוברים על עשרות תוצאות חיפוש כדי למצוא תקדים אחד שבאמת דומה למקרה שלכם, ייתכן שהבעיה אינה באופן שבו חיפשתם, אלא באופן שבו מאגרי הפסיקה נבנו מלכתחילה.