לא מעט אנשים שואלים אותי למה אני משקיע כל כך הרבה זמן בפרויקטים כמו "גרסאות לעם", "לץ הממשל", מאגרי פסיקה וכלים נוספים שמטרתם לאסוף, לארגן ולהנגיש מידע ציבורי.
לכאורה, זו עבודה שהמדינה כבר הייתה אמורה לעשות. הרי המידע הזה ממילא ציבורי. למה שמישהו ישב ויבנה תשתיות שלמות כדי להנגיש אותו מחדש?
התשובה שלי פשוטה.
אני לא אוסף מידע ממשלתי כי אני אוהב לאסוף מידע.
אני עושה את זה כי אני מאמין שמידע ציבורי הוא תשתית. וכמו כל תשתית, הערך שלו לא נמדד בכך שהוא קיים, אלא בכך שאפשר באמת להשתמש בו.
יש הבדל עצום בין מידע שקיים איפשהו באתר ממשלתי, לבין מידע שניתן לחפש, לנתח, להשוות, להוריד ולעשות בו שימוש חוזר.
מבחינתי, זה ההבדל בין מחסן מלא ארגזים לבין ספרייה מסודרת.
המסמכים נמצאים בשני המקומות. רק שבמקום אחד אפשר באמת למצוא את מה שמחפשים.
הדבר המעניין הוא שזו אינה רק תפיסת העולם שלי.
בשנת 2016 קיבלה ממשלת ישראל את החלטת ממשלה 1933, שעסקה בהנגשת מאגרי מידע ממשלתיים לציבור. ההחלטה אימצה עיקרון פשוט אך מהפכני: מאגרי המידע שבידי המדינה הם משאב ציבורי, ולכן ברירת המחדל צריכה להיות פתיחתם לציבור. לא במקרה אומץ המונח הבינלאומי Open by Default.
אבל ההחלטה לא הסתפקה בסיסמאות.
היא קבעה שמאגרי מידע צריכים להיות מפורסמים בפורמטים פתוחים כמו CSV או JSON, בליווי תיעוד מלא של השדות, עם API, ברישיון פתוח, כשהמידע נשאר עדכני ונגיש לאורך זמן. אפילו נקבעו לוחות זמנים, תקציבים ואחריות אישית של משרדי הממשלה ליישום ההחלטה.
במילים אחרות, המדינה עצמה הגדירה כיצד אמור להיראות מידע ציבורי במאה ה-21.
הבעיה היא שבמקרים רבים, זה פשוט לא קרה.
גם היום, שנים אחרי המועד שנקבע בהחלטה, חלק גדול מהמידע הממשלתי עדיין אינו באמת נגיש. לעיתים הוא כלוא במערכות שאילתה שלא מאפשרות הורדה מסודרת של הנתונים. לעיתים הקבצים מתפרסמים ללא תיעוד. במקרים אחרים כל עדכון מוחק את הגרסה הקודמת, כך שאין שום אפשרות לדעת כיצד המידע השתנה לאורך השנים. לא פעם מאגרים נעלמים לחלוטין, בלי שנשמר תיעוד ובלי שניתן לשחזר אותם.
כמי שעובד עם מידע ממשלתי כמעט מדי יום, אני נתקל במצבים כאלה באופן קבוע.
וכאן בדיוק נכנסים הפרויקטים שאני מפתח.
"גרסאות לעם", למשל, אינו רק ארכיון של קבצים. הוא נועד לשמר את ההיסטוריה של מאגרי מידע ממשלתיים. כל גרסה נשמרת, כל שינוי מתועד, וכל המידע זמין מחדש באמצעות API פתוח ובתיעוד מלא. במידה רבה, הוא מיישם בפועל את אותם עקרונות שהמדינה עצמה קבעה בהחלטת ממשלה 1933.
"תוסף לץ הממשל" נולד מסיבה דומה. במקום להשלים עם כך שמידע ציבורי כלוא בממשקי חיפוש סגורים, הוא מאפשר להפוך אותו לקבצי CSV או GeoJSON פתוחים, בלחיצת כפתור, ישירות מתוך הדפדפן.
המשותף לכל הפרויקטים האלה הוא שהם אינם מנסים לייצר מידע חדש.
הם מנסים להפוך מידע קיים לשימושי.
זו גם בדיוק התפיסה שמנחה אותי בפרויקטים אחרים שאני מפתח. מאגרי הפסיקה, למשל, אינם ניסיון לאסוף עוד פסקי דין. פסקי הדין כבר קיימים. הערך נוצר ברגע שמפרקים אותם למידע מובנה שאפשר לחפש, להשוות ולנתח.
כך גם במאגרי מידע ממשלתיים. המידע כבר נמצא בידי המדינה. השאלה היא האם הציבור באמת יכול להשתמש בו.
בסופו של דבר, אני לא רואה במידע ציבורי אוסף של קבצים.
אני רואה בו תשתית.
וכשתשתית כזו אינה קיימת, או אינה ממומשת כפי שהמדינה עצמה התחייבה שתהיה, אני חושב שיש ערך אמיתי בלבנות אותה.
לא במקום המדינה, אלא מתוך תקווה שיום אחד לא יהיה בה עוד צורך.