חן רחבי תבעה את עמותת התמנון ואת החברה שמפעילה היום את תולעת המשפט: 100,000 ש"ח וצו שיאסור לפרסם את שמה. בדרך היא קיבלה צו ארעי שאסר לפרסם כל מידע על התיק ועליה. בסוף היא משכה את התביעה, הצו בוטל, וגם הערעור נדחה.
התביעה
במאי 2024 הגישה חן רחבי, באמצעות עו"ד מוטי ישר, תביעה (נפתח בלשונית חדשה) לבית משפט השלום בירושלים נגד עמותת התמנון ונגד תולעת יודעת בע"מ, החברה שמפעילה את תולעת המשפט מאז תחילת 2023. היא ביקשה פיצוי של 100,000 ש"ח וצו מניעה קבוע שיאסור לפרסם את שמה ופרטיה בתולעת המשפט, וגם בעמוד שנושא את שמה.
לטענתה, בכמה הליכים שבהם הייתה צד ניתנו החלטות חיסיון או שהם התנהלו בדלתיים סגורות, ובכל זאת שמה המשיך להופיע באתר. התביעה לא נשענה על חוק מסוים, לא על חוק הגנת הפרטיות ולא על חוק איסור לשון הרע, אלא על הטענה שהאתר מפר החלטות שיפוטיות.
ההגנה
את העמותה ואת החברה ייצג עו"ד יהונתן קלינגר. כתב ההגנה (נפתח בלשונית חדשה) פתח במשפט אחד שמסכם את כל המחלוקת:
הנתבעת 2 מפעילה אתר מידע משפטי. כאשר צד מסוים פונה אליה ומפנה אותה להחלטה לאיסור פרסום, הנתבעת 2 מצייתת להחלטה. זהו הדין.
— כתב ההגנה, עמ' 1
כתב ההגנה עבר, הליך אחר הליך, על כל התיקים שהוזכרו בתביעה, ובדק אם ההחלטה נשלחה אי פעם לאתר ואם הפרסום הוסר כשנודע עליה. ברוב המקרים ההחלטה הוסרה באותו יום שהגיעה. בחלקם שום החלטה לא נשלחה, "לא בדואר אלקטרוני, לא בדואר רשום, לא עם שליח, לא ביוני דואר ולא באמצעות אותות עשן". ותיק אחד בכלל לא היה שלה.
נקודה נוספת נוגעת להבדל שרבים לא מכירים: סיווג של תיק כ"חסוי" במערכת נט המשפט הוא לא צו איסור פרסום. כפי שנכתב בתשובה לבקשת החיסיון (נפתח בלשונית חדשה), "חסימת תיק באמצעות מערכת נט המשפט היא החלטה מזכירותית-מנהלית. זו אינה החלטה שיפוטית."
צו על הכול
בדצמבר 2024 ביקשה התובעת להפוך את התיק עצמו לחסוי. בית המשפט הורה זמנית לחסות אותו, ובפברואר 2025 נתנה השופטת דורית פיינשטיין צו ארעי רחב במיוחד: צו "האוסר על פרסום כל מידע הנוגע לתיק או לתובעת", לפחות עד הדיון הבא. כלומר, תביעה על פרסום שמה של התובעת הפכה לתיק שאסור לספר עליו דבר.
משיכת התביעה וביטול הצו
אחרי דיון קדם משפט במאי 2025 ובקשה של הנתבעות לחייב את התובעת בערובה להוצאות, ביקשה התובעת להפסיק את ההליך. ב-5 באוקטובר 2025 הורה בית המשפט (נפתח בלשונית חדשה) "על הפסקת ההליך כמבוקש", ונתן לה שבוע להתייחס לבקשה לבטל את צו איסור הפרסום.
ב-26 באוקטובר 2025 ניתנה ההחלטה (נפתח בלשונית חדשה). השופטת פיינשטיין קבעה שהטענות שהנתבעות הפרו צווי איסור פרסום בתיקים אחרים "התבררו במסגרת קדם המשפט כטענות לא נכונות", ושהמסמכים שהגישה התובעת לא הצדיקו את המשך הצו. ומכאן:
על כן אני קובעת כי אין צו איסור פרסום בנוגע להליך זה או בנוגע להליכים אחרים של התובעת, ככל שלא ניתן לגביהם צו איסור ספציפי.
— כב' השופטת הבכירה דורית פיינשטיין, 26.10.2025
אבל השופטת לא הסתפקה בהכרעה בתיק שלפניה. בפסקה השנייה של ההחלטה (נפתח בלשונית חדשה) היא פנתה, באופן לא שגרתי, אל חבריה השופטים בכל הערכאות:
אוסיף ואומר כי עיינתי בתיקים שבהם ניתנו צווי איסור פרסום, לרבות בתיק שהתנהל בפני, ולמדתי מכך כי יש להיזהר במתן צו איסור פרסום לפנים משורת הדין ולדקדק בכך שהצו יעמוד בכל הוראות הדין. אני פונה גם לחברי השופטים, מכלל הערכאות, להיזהר בעניין זה. נראה כי קל להתחשב בבקשה של צד להפוך את ההליך לחסוי, ולהתעלם מהאינטרס הציבורי הקובע שככלל ההליך יהיה פומבי.
— כב' השופטת הבכירה דורית פיינשטיין, החלטה מיום 26.10.2025, פסקה 2
זו אמירה חשובה. בקשה לחסות הליך, או לאסור פרסום שמו של צד, מוגשת לרוב בלי שמישהו מתנגד לה, והציבור, שהאינטרס שלו נפגע, אינו צד בדיון. השופטת, שראתה מקרוב לאן בקשה כזו יכולה להוביל, ביקשה מחבריה לבדוק כל צו כזה בקפידה.
ובעניין ההוצאות:
בכל הנוגע לשכר טרחת הצדדים והוצאותיהם, הרי שהתובעת התנהלה באופן בלתי סביר, בניגוד לנטען על ידה בבקשה לא הסכימה לפשרה שהוצעה בדיון, החליפה מספר פעמים עורכי דין ושינתה את טענותיה בהתאם, והגישה בקשות רבות לתיק. כל זאת הכביד מאוד על הצד שכנגד ועל בית המשפט ואוסיף כי התנהגות התובעת באולם ומחוצה לו במהלך הדיון האריכה את הדיון, והגדילה את הוצאות הצד שכנגד. על כן אני קובעת כי התובעת תישא בשכר טרחת בא כוח [הנתבעים] בסך 15,000 ₪ כולל מע"מ ובהוצאות הנתבעים בשים לב לריבוי הבירורים שנדרשו בתיק זה בסך 3,000 ₪.
— שם, פסקה 3 (במקור נכתב בטעות "התובעים", והטעות תוקנה בהחלטה מיום 9.11.2025)
בסך הכול חויבה התובעת ב-18,000 ש"ח.
הערעור
בדצמבר 2025 ערערה (נפתח בלשונית חדשה) התובעת לבית המשפט המחוזי בירושלים, על ביטול הצו ועל ההוצאות. לטענתה, ביטול הצו "הוחזרה המערערת הלכה למעשה למצב הבעייתי ששרר טרם מחיקת התביעה". בתשובת המשיבות (נפתח בלשונית חדשה) תיאר עו"ד קלינגר את מה שעמד מאחורי ההליך כולו:
אדם הפונה לבקש צו רפאים המורה על כל מאגר לא לפרסם כל מידע עליו, ולאחר מכן מושך את תביעתו.
— תשובת המשיבות, עמ' 8
ב-2 בספטמבר 2026 דחה השופט אלעד פרסקי את הערעור בפסק דין (נפתח בלשונית חדשה) קצר. על ההוצאות, ערכאת ערעור מתערבת רק במקרים "נדירים וקיצוניים", ו"המשיבות נדרשו להגיש לא מעט כתבי בית דין ולהשקיע משאבים בניהול ההליך". ועל איסור הפרסום:
על מנת שאינטרס המתדיין יגבר על אינטרס פומביות הדיון אין די בפגיעה 'רגילה' הנובעת מעצם פרסום שמו של מתדיין בהקשר למושאו של אותו הליך.
— כב' השופט אלעד פרסקי, פסקה 8
המערערת חויבה בהוצאות נוספות של 5,000 ש"ח. באותו יום הורה בית המשפט (נפתח בלשונית חדשה) ש"המזכירות תסיר כל חיסיון מההליך".
מה מושחר במסמכים ולמה
לא ההליך הזה חסוי, ולא הערעור. אבל במסמכים מוזכרים הליכים רבים אחרים שהתובעת הייתה צד להם, ובחלקם ניתנו החלטות ספציפיות. בית המשפט המחוזי הבהיר (נפתח בלשונית חדשה) שאיסורים כאלה "עומדים בעינם". לכן השחרנו את המספרים של כל ההליכים האחרים שלה, ואת הפרטים מתוכם. כתבי הטענות מובאים ללא הנספחים.
ולמה זה חשוב
תולעת המשפט מסירה מידע כשמגיע צו שיפוטי. זו המדיניות, וזה הדין. ההליך הזה הראה כמה קל להפוך את הכלל הזה על פיו: בקשה לחסות את התיק, צו ארעי שאוסר לפרסם כל מידע, ושנה וחצי של התדיינות עד שבית המשפט קבע שאין לכך הצדקה. השופטת פיינשטיין כתבה את זה טוב יותר ממני: קל להיענות לבקשה להפוך הליך לחסוי, וקל לשכוח שהכלל הוא פומביות.
תודה לעו"ד יהונתן קלינגר, שייצג את העמותה ואת החברה בשתי הערכאות.