ארז אומן תבע אותי, את עמותת התמנון ואת הנהלת בתי המשפט, כי תולעת המשפט פרסמה פסקי דין מהתיקים שניהל. אחרי שלוש וחצי שנים ושני דיונים, בית משפט השלום בירושלים דחה את התביעה: פרסום נכון והוגן של הליך משפטי פומבי מוגן בחוק, גם כשהוא פוגע בפרטיות.
התביעה
בדצמבר 2022 הגיש ארז אומן תביעה (נפתח בלשונית חדשה) לבית משפט השלום בירושלים נגד עמותת התמנון – מידע ציבורי לכל, נגדי אישית ונגד הנהלת בתי המשפט. הסכום: 451,500 ש"ח. העילה: פגיעה בפרטיות, ולחלופין רשלנות.
במשך שנים ניהל אומן תביעות בבתי הדין לעבודה נגד מעסיקים שונים, וערעורים על החלטות של ועדות רפואיות בביטוח הלאומי. פסקי דין והחלטות מההליכים האלה פורסמו באתר נט המשפט של הנהלת בתי המשפט, ומשם הגיעו לתולעת המשפט, המאגר שהעמותה הפעילה עד סוף 2022. בחלק מהם הופיע מספר תעודת הזהות שלו, על שני הסדרי פישור הופיעה חתימתו, ופסק דין אחד, בערעור על ועדה רפואית, כלל מידע על מצבו הרפואי. בפסק הדין הזה שמו הופיע רק בראשי תיבות, אבל בתולעת המשפט הוא הופיע ברשימת התיקים שתחת שמו המלא.
כתב התביעה לא חסך במילים. לפיו העמותה ואני "פועלים כאילו הם מעל לחוק", אנחנו "שור מועד אשר פגיעתו צפויה", והעמותה פועלת "כ'שריף' אשר החוק אינו חל עליה". נטען שאני אחראי אישית, "אף מתוקף תורת האורגנים", ושהנהלת בתי המשפט הייתה צריכה לפקח עלינו.
איך עובדת תולעת המשפט
תולעת המשפט העתיקה באופן אוטומטי מנט המשפט את מה שהנהלת בתי המשפט עצמה העמידה לעיון הציבור, בלי הזדהות: מספרי תיקים, שמות צדדים, החלטות ופסקי דין. תיק חסוי בנט המשפט לא הגיע לאתר. אנשים רבים ביקשו להסיר תכנים, והמדיניות הייתה אחת: מסירים כשיש צו איסור פרסום, ולא מסירים בלעדיו. כשמגיע צו, הוא מקוים מיד.
המדיניות הזו לא נבעה מאדישות לפרטיות. היא נבעה מההבנה שההכרעה מתי פומביות הדיון נסוגה מפני הפרטיות שייכת לשופטים, לא למפעילי אתר. אנדי וורמס, שהקים את האתר, סיכם את זה בעדותו בשלוש מילים:
לא כמה שיותר, כמה שמותר.
— אנדי וורמס, דיון ההוכחות, 18.11.2025, עמ' 62
מה השבנו
את העמותה ואותי ייצגו בהתנדבות עו"ד יהונתן קלינגר ועו"ד אלדד בן גיורא מהקליניקה למניעת תביעות השתקה. כתב ההגנה (נפתח בלשונית חדשה) טען שהפרסום מוגן בסעיף 13 לחוק איסור לשון הרע, שסעיף 18 לחוק הגנת הפרטיות מחיל את ההגנה הזו גם על פגיעה בפרטיות, שכל צו שהומצא לעמותה קוים מיד, ושמדובר בתביעת השתקה.
גם הנהלת בתי המשפט (נפתח בלשונית חדשה) הגנה על פומביות הדיון. לפי כתב ההגנה שלה, התובע הוא "תובע מיומן אשר מגיש תביעות רבות, בחלקן היה מיוצג", הוא לא ביקש חיסיון כשפתח את ההליכים, ולכן יש לייחס לו "אשם תורם בשיעור של 100%".
הדיונים
ב-18 בנובמבר 2025 התקיים דיון ההוכחות (נפתח בלשונית חדשה). בחקירתו הנגדית אישר התובע שכל פרסום הוסר מרגע שהומצא צו. כשנשאל אם יש ולו מקרה אחד שבו צו לא כובד, ענה:
ברגע שקיבלתם הסרתם.
— התובע, דיון ההוכחות, עמ' 33
הוא גם אישר שחלק מהתיקים שעליהם תבע כלל לא פורסמו בתולעת המשפט, ושאינו יודע על איש שהצליב מידע עליו. בעדותי הסברתי למה לא הפעלנו שיקול דעת בכל מקרה לגופו:
טוב שלא נכנסנו בנעליהם של שופטים להכריע איפה האיזון הנכון
— גיא זומר, דיון ההוכחות, עמ' 91
ב-4 בדצמבר 2025 נשמעו הסיכומים (נפתח בלשונית חדשה). בא כוח התובע טען, בין היתר, שהתובע "הטריד אותם יותר מדי ועל כן הם החליטו להתנקם בו". השופטת, מצדה, חידדה את השאלה שבלב התיק: האם עצם האינדוקס של נט המשפט הוא פגיעה בפרטיות. וכשבא כוח המדינה טען שפומביות הדיון חלה על "כל מה ששופט מפרסם בהליך", השיבה:
שופטים לא מפרסמים כלום, שופטים כותבים החלטות וחותמים אותם בנט, אתם מפרסמים אותם
— כב' השופטת מוריה צ'רקה, דיון הסיכומים, עמ' 39
פסק הדין
ב-8 במאי 2026 דחתה השופטת מוריה צ'רקה את התביעה בפסק דין (נפתח בלשונית חדשה) של 34 עמודים, שנפתח בשאלה: "האם מותר לפרסם פסקי דין ומסמכים מתוך תיקים המתנהלים בבתי המשפט, למרות שהפרסום פוגע בפרטיות?"
השופטת לא קבעה שלא הייתה פגיעה. להפך: היא קבעה שפרסום מספר הזהות, ובעיקר קישור פסק הדין הרפואי לעמוד שנושא את שם התובע, פגעו בפרטיותו. אבל לא כל פגיעה בפרטיות מקימה זכות תביעה. ועיקרי ההכרעה:
- דין וחשבון נכון והוגן. הפרסומים היו של פסקי דין ותצהיר "ככתבם וכלשונם". זהו דין וחשבון נכון והוגן על הליך משפטי, שמוגן לפי סעיף 13(7) לחוק איסור לשון הרע וסעיף 18 לחוק הגנת הפרטיות. ההגנה הזו אינה תלויה במניעי המפרסם, ולכן אין נפקא מינה לשאלת תום הלב.
- ערעורים על ועדות רפואיות. האיסור בחוק על פרסום שם תובע בתביעת נזקי גוף אינו חל על ערעורים נגד הביטוח הלאומי, כפי שפסק בית הדין הארצי לעבודה. השופטת כתבה שלא ברור לה מדוע המחוקק הבחין בין השניים, אבל זה הדין.
- אין רשלנות. כשמדובר בפרסום מתוך הליך משפטי, חובת הזהירות קמה רק כשאדם סביר היה צריך לצפות שהפרסום נעשה שלא כדין. אחרת, כל פרסום של שם בעל דין היה רשלני.
- אין אחריות אישית. הפרסומים נעשו בכרייה אוטומטית מנט המשפט, ולא הוכח מה חלקי האישי בהם.
- תום לב. גם אילו טעינו בפרשנות הדין, הייתה זו "טעות בתום לב", ולא פעולה מכוונת לפגוע בתובע.
- הנהלת בתי המשפט. פעלה לפי פסיקת בית הדין הארצי, ועומדת לה חסינות שיפוטית.
השופטת הוסיפה הערה שראוי שהנהלת בתי המשפט תשמע: לא ברור מדוע מערכת המחשוב מוסיפה כברירת מחדל את מספרי הזהות של בעלי הדין לפרוטוקולים, ו"רצוי לשקול להפוך את ברירת המחדל". זו בדיוק הבעיה המערכתית שעליה דיברנו לאורך כל ההליך: מספרי הזהות לא הגיעו לנט המשפט מאיתנו.
בהוצאות לא חויב התובע. השופטת נימקה זאת בכך שכשם שהנתבעים מאמינים בתום לב בחשיבות פומביות הדיון, גם התובע מאמין בתום לב בחשיבות הזכות לפרטיות, ובכך שאת העמותה ואותי ייצגה הקליניקה.
מה מושחר במסמכים ולמה
בתחילת ההליך הוטל איסור פרסום על שם התובע. בפסק הדין צמצמה השופטת את האיסור כך שיחול רק על מספר ההליך שכונה בפסק הדין "ערעור על החלטת וועדה רפואית", ובהחלטה מ-10 במאי 2026 הבהירה שאיסור הפרסום בוטל למעט לעניין מספר ההליך הזה. לכן במסמכים שלמטה מושחרים מספר ההליך, וכן פרטים רפואיים, שבית המשפט אסר לפרסם מסמכים שמהם ניתן ללמוד אותם. כתבי הטענות מובאים ללא הנספחים.
ולמה זה חשוב
פומביות הדיון היא לא עיקרון מופשט. היא מה שמאפשר לציבור לדעת מי תובע את מי, על מה ואיך בתי המשפט מכריעים. פסק הדין הזה אומר בבירור שמי שמשקף בדיוק את מה שבתי המשפט עצמם פרסמו, מוגן, ושאת האיזון בין פומביות לפרטיות עושים בבקשה לצו איסור פרסום, מראש, לפני בית המשפט, ולא בתביעת פיצויים נגד מי שדיווח.
תודה לעו"ד יהונתן קלינגר, לעו"ד אלדד בן גיורא ולסטודנטים של הקליניקה למניעת תביעות השתקה, שייצגו את העמותה ואותי לאורך שלוש וחצי שנים, בלי שכר.