אני כותב כאן הרבה על הנגשת מידע ציבורי. את רוב מה שאני יודע על המחיר שלה למדתי בתולעת המשפט.
תולעת המשפט היה מיזם שהגה אנדי וורמס, והחל משנת 2019 הופעל על ידי עמותת התמנון – מידע ציבורי לכל, שהייתי בין מייסדיה. הרעיון היה פשוט: המידע על ההליכים בבתי המשפט בישראל כבר פומבי. הוא נמצא באתר נט המשפט, אבל כדי להגיע אליו צריך לדעת מספר תיק. תולעת המשפט אפשר לחפש אותו לפי שם: של תובע, של נתבע, של עורך דין. כך נפתחו לציבור כשישה מיליון תיקים.
מי שלא שמח למצוא את שמו שם פנה אלינו. חלק ביקשו, חלק איימו וחלק תבעו. לאורך השנים הצטברה כך סדרה של החלטות ופסקי דין, מבית המשפט לתביעות קטנות ועד פסק דין של 34 עמודים, וכולם עוסקים באותה שאלה: מי מחליט מה מתוך הליך משפטי נשאר גלוי לציבור? התשובה הייתה זהה בכל הפעמים: בית המשפט, ולא מי שמפרסם.
מה עשה תולעת המשפט
האתר ניזון משני מקורות. המקור העיקרי היה נט המשפט: תוכנה ייעודית העתיקה ממנו באופן אוטומטי את כל מה שהיה פתוח לציבור בלי הזדהות, מתוך תיקים שלא סווגו כחסויים: מספרי תיקים, שמות הצדדים, החלטות ופסקי דין. המקור השני היה מסמכים ששלחו אלינו אנשים פרטיים, כמו כתבי טענות, תצהירים והחלטות שהיו בידיהם.
המידע אורגן סביב אנשים. לכל שם היה עמוד, ובו רשימת ההליכים שהאדם היה צד להם, עם קישורים להחלטות. זה מה שהפך את האתר לשימושי, וזה גם מה שהפך אותו לשנוי במחלוקת. מאגרי פסיקה מסחריים נועדו למצוא הלכות. תולעת המשפט נועד למצוא אנשים: לזהות תובעים סדרתיים, לראות מי ייצג את מי ובפני איזה שופט, ולאפשר לציבור לפקח על מערכת המשפט בפועל.
המיזם זכה לסיקור ולמחקרים שנשענו על הנתונים שלו. הוא גם זכה לאיומים. כתבת המגזין של TheMarker על העמותה, בסוף 2025, הופיעה תחת הכותרת "מרגע שהאתר עלה קיבלנו איומים, גם ברצח". העמותה הפעילה את האתר עד 2022, ומאז הוא מופעל על ידי חברה פרטית, תולעת יודעת בע"מ.
מדיניות אחת: מסירים רק לפי צו
הלב של המיזם לא היה הטכנולוגיה אלא מדיניות ההסרה. בקשות להסרת תוכן הגיעו כל הזמן, והתשובה להן הייתה קבועה: לא נסיר מידע מתוך הליך פומבי, אלא אם בית משפט אסר את פרסומו. מי שהביא צו איסור פרסום, הפרסום ירד מיד. מי שלא, הופנה לבית המשפט.
היו שני חריגים שקבענו בעצמנו: הסרת שם התובע בתביעות על נזקי גוף, והסרת שם הנאשם בתיקים פליליים שהסתיימו בקביעה שאינו כשיר לעמוד לדין. בשני המקרים ההליך כולו סובב סביב מצבו הרפואי של אדם.
המדיניות הזו לא נבעה מעקשנות. אתר שמסיר תכנים לפי שיקול דעתו הופך לערכאה פרטית שמכריעה מי זכאי לפרטיות ומי לא, בלי סמכות, בלי כלים לברר את העובדות ובלי שהצד השני, הציבור, מיוצג. את הטיעון הזה הציגה בבית המשפט דווקא מי שביקשה להסיר את שמה: האתרים המשפטיים, טענה, "אינם הגורמים המתאימים לקבלת החלטה" כזו. היא צדקה, ולכן המקום לבקשה כזו הוא בית המשפט.
מה נקבע
שבע ההחלטות שלהלן ניתנו בערכאות שונות ובידי שופטים שונים. יחד הן מעגנות כמה עקרונות:
- פרסום נכון והוגן מוגן, גם כשהוא פוגע בפרטיות — פרסום פסקי דין ומסמכים מתוך הליך פומבי, ככתבם וכלשונם, הוא דין וחשבון נכון והוגן, המוגן מכוח סעיף 18 לחוק הגנת הפרטיות וסעיף 13 לחוק איסור לשון הרע. ההגנה חלה גם כשיש במסמך מספר זהות, חתימה או מידע רפואי, ובלי קשר למניעי המפרסם.
- בית המשפט קובע מה חסוי, לא המפרסם — הגבול בין גלוי לחסוי נקבע בצו שיפוטי או בדיון בדלתיים סגורות. מקום שאין אף אחד מהם, הפרסום מותר, והסרה לפי צו היא התנהלות סבירה.
- אין איסור פרסום בדיעבד בלי פגיעה חמורה מוכחת — חלוף הזמן, סיום ההליך בלי הרשעה ואפילו התיישנות הרישום אינם מספיקים. שינוי נקודת האיזון נתון למחוקק.
- צו איסור פרסום אינו מחווה — שופטת בכירה פנתה לחבריה בכל הערכאות להיזהר ממתן צווים כאלה לפנים משורת הדין.
- חובת זהירות מצומצמת — רשלנות בפרסום מתוך הליך משפטי תקום רק כשאדם סביר היה צריך לצפות שהפרסום אסור. האפשרות לצפות נזק אינה מספיקה.
- אין אחריות אישית בלי מעשה אישי — מייסד או חבר ועד אינו אחראי אישית לפרסום אוטומטי של העמותה.
- לתביעות השתקה יש מחיר — ערובה להוצאות, גם ביוזמת בית המשפט, מחיקת תביעות והוצאות לטובת האתר ומפעיליו.
הפסיקה, תיק אחר תיק
לפי סדר כרונולוגי. כל כותרת מקשרת לקובץ המלא. במסמכים הושחרו מספרי זהות ומספרי חשבונות בנק, ומלבד זאת הם מוצגים כפי שניתנו.
2020 · כרמין נ' וורמוס: הקו שבין פתוח לסגור (נפתח בלשונית חדשה)
ת"ק 57723-01-20 · בית משפט לתביעות קטנות, הרשם הבכיר אורי הדר · 16.6.2020
התביעה הוגשה נגד עמיחי וורמוס, מייסד האתר ומתכנתו, באופן אישי, בגין פרסום שנגע לתיק מעצר ימים משנת 2011. בדיון התברר נתון שלא היה מוכר לאתר: בהחלטה בתיק המעצר צוין שהדיון נערך, לבקשת הצדדים, בדלתיים סגורות.
התיק הסתיים בהסכמה. התביעה נגד וורמוס נדחתה, בכפוף להסרת הפרסום הנוגע לאותו תיק מעצר, וכל צד נשא בהוצאותיו. זו לא הייתה נסיגה מהמדיניות אלא יישום שלה: דיון בדלתיים סגורות אינו פומבי, ולכן הפרסום ממנו ירד. הרשם גם הקפיד לציין שפסק הדין עצמו פתוח לעיון הציבור.
2022 · ציפורי נ' התמנון: 440 אלף ש"ח וערובה (נפתח בלשונית חדשה)
ת"א 3932-06-22 (פסק דין חלקי) · בית משפט השלום בתל אביב-יפו, השופטת עדי ניר בנימיני · 20.11.2022
תביעה על 440,000 ש"ח נגד העמותה, נגד עמותה נוספת ונגד היועץ המשפטי של התמנון, עו"ד אלעד מן, בגין פרסום כתבי טענות באתר ובטוויטר. חלקם מתיק אחר שהתובעים ניהלו, וחלקם מהתיק הזה עצמו. לטענת התובעים נכללו בהם מספרי הזהות שלהם.
התביעה נגד העמותה הנוספת סולקה על הסף, משום שלא נטענה כל עובדה הקושרת אותה לפרסום. את התביעה נגד התמנון ועו"ד מן בית המשפט לא סילק בשלב המקדמי, אבל שרטט את התמונה: לתמנון עומדת לכאורה חסינות בפרסום כתב טענות מהליך פומבי; הטלת אחריות אישית על עורך דין בגין פעולות לקוחו "עשויה לעורר קשיים משפטיים"; וסכום התביעה "בלתי מידתי באורח ניכר" ביחס לנזק, שעיקרו תגובה של צד שלישי בטוויטר. בית המשפט ציין שהוא ער לטענה שזו תביעת השתקה.
התוצאה המעשית: ביוזמתו, חייב בית המשפט את התובעים להפקיד ערובה להוצאות בסך 30,000 ש"ח כתנאי להמשך ההליך.
2023 · גיל נ' התמנון: ערובה ודלתיים פתוחות (נפתח בלשונית חדשה)
ת"ק 52838-11-22 · בית משפט לתביעות קטנות ברחובות, השופטת לימור חלד-רון · 2.3.2023
תביעה קטנה על 10,000 ש"ח. בקשה לסעד זמני שהוגשה יחד איתה נדחתה, משום שבית המשפט לתביעות קטנות אינו מוסמך לתת אותו. העמותה ביקשה לסלק את התביעה על הסף ולחייב את התובע בערובה, והציגה רשימה של הליכים שניהל באותה שנה.
בית המשפט מצא שהימנעות התובע מלהצהיר כנדרש על תביעותיו הקודמות מעלה חשש שהוא מסתיר את התמונה המלאה "תוך שימוש לרעה בהליכי משפט", וחייב אותו בערובה של 1,500 ש"ח. ובשורה האחרונה של ההחלטה, קביעה קצרה ועקרונית: "הליך זה אינו מתנהל בדלתיים סגורות".
2024 · שי נ' תולעת יודעת: כשהטענה היא שהמידע חלקי (נפתח בלשונית חדשה)
ת"ק 23110-11-23 · בית משפט לתביעות קטנות בראשון לציון, הרשמת הבכירה דורון זיו-אב · 11.2.2024
התביעה הופנתה נגד החברה שמפעילה היום את האתר, נגד עמיחי וורמוס ונגדי, בטענות של "ספאם" ולשון הרע. הטענה המרכזית: האתר מראה שהוגשה תביעה, אבל לא תמיד מראה איך הסתיימה.
וורמוס העיד שהאתר מעתיק את הנתונים מנט המשפט באופן אוטומטי, מציין את מועד העדכון, ומעדכן לבקשת גולשים. אני הבהרתי שהעמותה חדלה להפעיל את האתר ב-2022. התובע חזר בו מטענת הספאם ואישר שאין לו טענה אישית נגד וורמוס או נגדי. התברר גם שכשפנה לחברה, נענה שאם הפרסום אינו מעודכן, הוא מוזמן לעדכן והפרסום יתוקן.
התביעה נגדנו נדחתה, התביעה נגד החברה נמחקה, והתובע חויב בהוצאות של 500 ש"ח לכל נתבע. התשובה למידע לא מעודכן היא עדכון, לא מחיקה.
2025 · איסור פרסום בדיעבד: פומביות הדיון גוברת גם אחרי שמונה שנים (נפתח בלשונית חדשה)
ת"פ 39077-08-15 · בית משפט השלום בחיפה, השופט אחסאן חלבי · 25.5.2025
אישה שהודתה בעבירות בכרטיס חיוב, ושההליך בעניינה הסתיים ב-2017 בלי הרשעה, ביקשה כשמונה שנים לאחר מכן לאסור את פרסום שמה, ולחלופין למנוע את מפתוח שמה באתרים שמפרסמים החלטות שיפוטיות באופן שיטתי. תולעת המשפט סירב להסיר את הפרסום בלי צו; אתר אחר הסיר אותו לבקשתה.
יש בבקשה כזו מצוקה אמיתית, ובית המשפט התייחס אליה בכבוד. ובכל זאת, בהחלטה מנומקת של 19 עמודים, הבקשה נדחתה. פומביות הדיון היא הכלל, וסטייה ממנה מחייבת פגיעה חמורה בפרטיות שהנטל להוכיחה כבד. טענה כללית לפגיעה בפרנסה, בלי ראיה, אינה מספיקה, וגם לא חלוף הזמן. החוק גם אינו מבחין לעניין זה בין הרשעה לאי-הרשעה.
החלק החשוב בהחלטה הוא הסיום. בית המשפט סקר את המלצות ועדת אנגלרד משנת 2023, שרוב חבריה המליצו לשנות את ברירת המחדל בהליכים פליליים, וקבע שכל עוד החוק לא שונה, אין להחיל אותן דרך צווי איסור פרסום פרטניים. זו מלאכה של המחוקק, לא של בית המשפט. ואוסיף: בוודאי שלא של אתר אינטרנט.
2025 · רחבי נ' התמנון: שופטת פונה לחבריה (נפתח בלשונית חדשה)
ת"א 62532-05-24 · בית משפט השלום בירושלים, השופטת הבכירה דורית פיינשטיין · 26.10.2025
התביעה נגד התמנון ונגד החברה המפעילה נמחקה בפסק דין קודם. ההחלטה הזו עסקה בשתי שאלות שנותרו: האם צו איסור הפרסום הארעי שניתן בתיק יימשך, ומי יישא בהוצאות.
הצו ניתן על רקע טענת התובעת שהנתבעים הפרו צווי איסור פרסום בתיקים אחרים. בקדם המשפט התבררו הטענות האלה "כטענות לא נכונות". בית המשפט קבע שאין צו איסור פרסום בהליך הזה, וגם לא בהליכים אחרים של התובעת, אלא אם ניתן לגביהם צו ספציפי.
ואז הוסיפה השופטת פסקה שכדאי לקרוא במלואה. לאחר שעיינה בתיקים שבהם ניתנו צווים, כתבה שיש "להיזהר במתן צו איסור פרסום לפנים משורת הדין", ופנתה לחבריה השופטים בכל הערכאות. קל להיענות לבקשה להפוך הליך לחסוי, כתבה, ולהתעלם מהאינטרס הציבורי שלפיו ככלל ההליך יהיה פומבי.
התנהלות התובעת נמצאה "בלתי סבירה", והיא חויבה בשכר טרחה של 15,000 ש"ח ובהוצאות של 3,000 ש"ח.
2026 · אומן נ' התמנון: פסק הדין המנחה (נפתח בלשונית חדשה)
ת"א 56708-12-22 · בית משפט השלום בירושלים, השופטת מוריה צ'רקה · 8.5.2026
בתיק הזה השאלה נשאלה במפורש, כבר בשורה הראשונה של פסק הדין: "האם מותר לפרסם פסקי דין ומסמכים מתוך תיקים המתנהלים בבתי המשפט, למרות שהפרסום פוגע בפרטיות?"
התובע ניהל שורת הליכים בבתי הדין לעבודה. באתר התפרסמו מתוכם פסקי דין שכללו את מספר הזהות שלו, הסדרי פשרה שעליהם חתימתו, ופסק דין בערעור על ועדה רפואית שבו שמו הושמט, אבל שהיה מקושר לעמוד הנושא את שמו. הוא תבע את העמותה, אותי אישית, ואת הנהלת בתי המשפט, שממערכת נט המשפט שלה נמשך המידע. את העמותה ואותי ייצג עו"ד יהונתן קלינגר מהקליניקה למניעת תביעות השתקה.
בית המשפט לא הקל ראש בפגיעה. הוא קבע במפורש שפרטיותו של התובע נפגעה, ובעניין הקישור לפסק הדין הרפואי, באופן משמעותי. ובכל זאת התביעה נדחתה כולה:
- המחוקק העניק חסינות מלאה למי שמפרסם דיווח נכון והוגן על הליכים משפטיים והחלטות שיפוטיות, כל עוד ההליך אינו חסוי ואין צו איסור פרסום. פרסום המסמכים ככתבם וכלשונם הוא דיווח כזה, והוא מותר בלי קשר לתום הלב או למניעי המפרסם.
- בעוולת הרשלנות לא די בכך שאפשר היה לצפות נזק. בפרסום מתוך הליך משפטי, חובת הזהירות קמה רק כשאדם סביר היה צריך לצפות שהפרסום אסור. אחרת, כל פרסום של שם בעל דין היה רשלני.
- העמותה הסירה כל פרסום ברגע שהוצג לה צו, והתובע אישר זאת בחקירתו. בית המשפט קבע שבכך פעלה כפי שאדם סביר היה פועל.
- לא הוטלה עליי אחריות אישית: הפרסומים נבעו מכרייה אוטומטית, ולא הוכח חלק אישי שלי בהם. בית המשפט הוסיף שגם אילו טעינו בפרשנות הדין, זו הייתה טעות בתום לב.
- הנהלת בתי המשפט נהנתה מחסינות שיפוטית. עם זאת, בית המשפט המליץ לה לשקול להפסיק להוסיף כברירת מחדל את מספרי הזהות של בעלי הדין לפרוטוקולים. זו אולי ההמלצה המעשית ביותר שיצאה מהתיק.
גם צו איסור הפרסום שקיבל התובע בתחילת ההליך צומצם בסופו, כך שיחול רק על מספר ההליך שממנו אפשר ללמוד על מצבו הרפואי. הוצאות לא נפסקו. בית המשפט כתב שכשם שהנתבעים מאמינים בתום לב בחשיבות פומביות הדיון, "ובזכותם (ואולי גם חובתם) לפרסם מידע מתוך הליכים משפטיים", כך התובע מאמין בתום לב בזכות לפרטיות. זו, לדעתי, הדרך הנכונה לסיים תיק כזה.
מה נשאר
תולעת המשפט התחיל ככלי טכנולוגי, אבל מה שהשאיר אחריו הוא בעיקר משפטי. שבע ההחלטות האלה מגיעות לאותה תשובה: פומביות הדיון היא הכלל, החריגים לה נקבעים בצו שיפוטי, ומי שמפרסם דיווח נכון והוגן מתוך הליך פומבי מוגן.
זה לא אומר שהשאלה סגורה. ועדת אנגלרד המליצה על שינוי, ובתי המשפט עצמם אומרים שהאיזון בעידן הדיגיטלי ראוי לדיון מחודש. אבל אם הוא ישתנה, הוא צריך להשתנות בכנסת, בדיון ציבורי ופתוח. זה בדיוק העיקרון שעליו עמדנו לאורך כל הדרך.
כל פסקי הדין נמצאים כאן למטה, במלואם, לצד הסיקור התקשורתי של המיזם.