באפריל 2025 ביקשתי מהמרכז למיפוי ישראל לדעת איך הוא מתמחר את המידע הציבורי שהוא מוכר. חמישה חודשים אחר כך עדיין לא ניתנה החלטה, אז הגשתי עתירה. המדינה ביקשה למחוק אותה, בית המשפט סירב, ובסוף ההליך התחייב המרכז לענות על כל סעיף, ושילם הוצאות.
איך זה התחיל
בנובמבר 2024 פרסמנו בעמותת התמנון חצי מיליון כתובות בישראל עם הקואורדינטות שלהן, מידע שהמרכז למיפוי ישראל (מפ"י) מציג בחינם באתר שלו. בתגובה הגיע מכתב מהפרקליטות שדיבר על רישיון של 100,000 יורו. את הסיפור הזה סיפרתי כאן (נפתח בלשונית חדשה).
אחרי המכתב רציתי להבין על מה המספר הזה נשען. מי מחליט כמה עולה מידע ציבורי? לפי אילו כללים? ולמה מאגרים שהממשלה החליטה כבר ב-2016 לפתוח לציבור נמכרים בכסף? ב-22 באפריל 2025 שלחתי למפ"י שתי בקשות לפי חוק חופש המידע.
מה ביקשתי
- ועדת המחירים. את ההחלטות והפרוטוקולים של הוועדה שקובעת את מחירי המוצרים של מפ"י, ואת חוות הדעת שעמדו בבסיסן.
- הנהלים. את ההנחיות שלפיהן פועלת החנות המקוונת של מפ"י וקובעים מחירים ומנהלים משא ומתן עם לקוחות.
- הכסף. את הכנסות המרכז והשינויים בתקציב שלו, ואת רשימת פעולות המכירה בחמש השנים האחרונות, כולל עסקאות של מעל 100,000 ש"ח.
- המאגרים. את רשימת מאגרי המידע של מפ"י, ואת המאגרים עצמם, או לפחות נימוק לגבי כל מאגר שלא יימסר.
החוק נותן לרשות 30 יום להחליט, עם אפשרות להאריך. מה שקרה בפועל: אישור קבלה, בקשה לצמצם את הבקשה, ואחרי שהודעתי שאעתור, מענה חלקי ביוני ותוספת ביולי. נמסרו חלק מהפרוטוקולים וחלק מנתוני המכירות, בלי לומר מה לא נמסר ולמה. החלטה, במובן של החוק, לא ניתנה.
העתירה
ב-18 בספטמבר 2025 הגשתי עתירה מנהלית לבית המשפט המחוזי בתל אביב, נגד הממונה על חופש המידע במפ"י, נגד מנכ"ל מפ"י ונגד המרכז עצמו. הטענה המרכזית פשוטה: זו עתירת "אי מתן מענה" קלאסית. הרשות לא דחתה את הבקשה ולא נימקה דבר. היא פשוט לא החליטה.
מעבר לכך טענתי שמפ"י, יחידת סמך במשרד הבינוי והשיכון, מתנהל בעניין הזה כמו עסק: מוכר מידע ציבורי שהממשלה הורתה לפתוח, ובמחירים שנקבעים לא אחת במשא ומתן עם כל לקוח. בקטלוג המוצרים, ליד חלק מהמוצרים, מופיע כפתור "הצעת מחיר".
בקשה למחוק, וסירוב
המועד לכתב התשובה הוארך פעם אחת, בהסכמה, וחלף. במקום תשובה הגישה הפרקליטות, ב-25 בדצמבר, בקשה למחוק את העתירה. הנימוק: המשיבים מבקשים 14 יום כדי לבחון את הבקשה מחדש ולתת מענה חדש. כלומר, שמונה חודשים אחרי הבקשה ושלושה חודשים אחרי העתירה, הודתה המדינה שהמענה שנתנה לא היה מלא.
בית המשפט לא מחק. השופטת לימור ביבי ציינה שהמועד לכתב התשובה חלף ולא הוגש כתב תשובה, והורתה למשיבים להסביר את האיחור. הדיון שנקבע לינואר בוטל, ובתחילת ינואר נמסר לי מענה מחודש. גם בו, לטענתי, לא הייתה התייחסות לרבים מהסעיפים, ואת שאלת מחירי המאגרים הוא הסביר בצורה כללית בלבד, בהפניה לסעיף שעוסק בסוד מסחרי. ביקשתי לקבוע דיון, ובית המשפט קבע דיון מקדמי.
הדיון
בדיון, ב-9 בפברואר 2026, הסבירה היועצת המשפטית של מפ"י שהמאגרים שאינם רגישים מוצגים לציבור בחינם, אבל לא תמיד ניתנים להורדה ולשימוש. מי שרוצה את המאגר עצמו צריך לרכוש רישיון.
בית המשפט מיקד את השאלה. השאלה אינה אם המידע נגיש לעין, אלא אם יש להעביר אותו בפורמט של קובץ, כנגד האפשרות לגבות עליו כסף. ובנקודה הזו, אמרה השופטת, המידע הרלוונטי הוא בעיקר המידע על אופן קבלת ההחלטות על גביית הכסף: איך מחושב התשלום, מה עומד בבסיס הדרישה לתשלום, והאם המאגר נגיש. ואת זה אפשר לבקש במסגרת חוק חופש המידע.
אחרי הפסקה הגענו להסכמות. המשיבים התחייבו, בתוך 30 יום:
- לבחון שוב את שני הפרוטוקולים של ועדת המחירים שלא נמסרו, ואם יחליטו שלא למסור, לנמק בכתב.
- להודיע אם קיים אצלם מידע על פעולות המכירה בשנים שלא נמסרו, ואם הם מבקשים לא לחשוף אותו, להסביר למה.
- לגבי זהות רוכשי המידע, להחליט אם למסור ולנמק אם לא.
- למסור את רשימת שכבות המידע של מפ"י שמוצגות באתר GovMap.
- להבהיר מה מייצג מספר שמופיע ברשימת פעולות המכירה, האם הוא מספר חשבונית או קבלה.
- בתוך 10 ימים, להפנות אותי לגורם שיראה לי איפה אפשר למצוא את פירוט ההכנסות.
לבקשת הפרקליטות הסכמתי למחוק את הממונה ואת המנכ"ל כמשיבים, והעתירה נותרה נגד המרכז בלבד. ההסכמות קיבלו תוקף של פסק דין, האגרה הוחזרה, ובהמשך הסכימו הצדדים שהמרכז ישלם לי הוצאות של 3,000 ש"ח.
בין לבין, אומנם קיבלתי תשובה, אלא שבין היתר סירבו למסור לי את זהות הלקוחות בעסקאות מעל 100 אלף שקל ולא טרחו למסור לי את מספר החשבונית או הקבלה. אחרי הגשת עתירה נוספת, הודיעה הפרקליטות לבית המשפט שבעצם, המענה שנמסר ובמסגרתו דחתה הממונה את בקשתי לקבל את זהות הלקוחות בעסקאות מעל 100 אלף שקל, אינו בתוקף עוד והממונה כלל לא עומדת מאחורי מענה זה. ולגבי מספרי החשבונית או הקבלה, אחרי הגשת העתירה הנוספת, ורק בדיון, לפתע הודיעו נציגי המרכז למיפוי ישראל, שבעצם הדבר כרוך בהקצאת משאבים. הלכה למעשה, עובדי המרכז למיפוי ישראל, פעלו בצורה לא חוקית ולא קיימו את פס"ד שניתן על דעתם ובהסכמתם.
מה למדתי מזה
שום דבר מזה לא היה צריך בית משפט. כל ההסכמות שהושגו בדיון הן בדיוק מה שהחוק דורש מכל רשות מלכתחילה: להחליט, ואם מסרבים, לומר על מה ולמה. מה שהעתירה הוסיפה הוא רק את הלחץ שגרם לזה לקרות.
והתבנית מוכרת. בקשה, שתיקה, מענה חלקי אחרי איום בעתירה, ואחרי העתירה בקשה למחוק אותה כי "עוד רגע נענה". זה דפוס שמשאיר את כל הנטל על מבקש המידע, ומטיל על בית המשפט לעשות את מה שהממונה על חופש המידע היה צריך לעשות.
השאלה הגדולה, איך גוף ממשלתי קובע מחיר למידע שהממשלה עצמה החליטה לפתוח, עדיין פתוחה. היא ממשיכה בעתירה חדשה שהגשתי נגד אותם משיבים, עת"מ 62159-05-26, שעדיין מתנהלת.