בפרקליטות המדינה מתעדים כל תיק פלילי במערכת ממוחשבת שעלתה עשרות מיליוני שקלים. כשביקשתי לדעת איזה עונש נגזר בתיקים האלה, נאמר לי שהמידע לא אמין, ואחר כך שהוא בכלל לא קיים. בדיון בבית המשפט התברר שהוא קיים, ושאפשר לשלוף אותו.
הבקשה
ב-22 באפריל 2025 הגשתי למשרד המשפטים בקשה לפי חוק חופש המידע. ביקשתי את רשימת העבירות בכתבי האישום שהגישה הפרקליטות בתיקים שנפתחו מ-1 בינואר 2022, עם מספר התיק ובית המשפט, וגם את רכיבי הענישה שנגזרו בהם. זה לא מידע סודי. זה מידע על איך מערכת אכיפת החוק פועלת בפועל, ובלעדיו קשה מאוד לבדוק אם נאשמים בעבירות דומות נענשים באופן דומה.
המענה הגיע רק ב-28 באוגוסט 2025, ארבעה חודשים אחרי הבקשה ואחרי שתי הארכות. קיבלתי קובץ אקסל עם 18,781 שורות, שורה לכל נאשם, ובה סעיף העבירה העיקרי בלבד. את רשימת כל העבירות סירבו למסור בטענה שהדבר מחייב בדיקה ידנית של כל תיק. ואת רכיבי הענישה דחו בטענה שהנתונים במערכת "תנופה", מערכת המחשוב של הפרקליטות, אינם מהימנים מספיק.
הגשתי השגה באותו יום, ולא קיבלתי עליה מענה. בנובמבר שלחתי התראה, וכשגם עליה לא ענו, הגשתי עתירה לבית המשפט המחוזי בירושלים, בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים (עת"מ 67395-11-25). העתירה עסקה רק ברכיבי הענישה.
"זה לא באג, זה פיצ'ר"
כך פתחתי את העתירה, כי זה בדיוק המצב. הפרקליטות לא מחזיקה מידע באופן שמאפשר לציבור לבדוק אותה, ואז משתמשת באותו ניהול כנימוק לא למסור אותו. מה שנראה כמו תקלה הוא בפועל מדיניות.
וזה לא חדש. ב-2016 דן בית המשפט המחוזי בבקשה דומה נגד המחלקה לחקירות שוטרים (פרשת גלידר), ושם נקבע שגוף ציבורי יכול להיתלות בכך שהמידע במערכות שלו לא מדויק רק לזמן מוגבל, ושעליו לפעול כדי שהמידע יהיה זמין. השופט שכתב את פסק הדין ההוא, ארנון דראל, הוא גם מי שישב בדין בעתירה שלי.
המדינה: המידע לא קיים
בכתב התשובה, שהוגש בפברואר 2026, המדינה כבר לא טענה רק שהנתונים לא מהימנים. היא טענה שהמידע בכלל לא קיים. לפי הטענה, העונש נרשם בתנופה לנאשם ולא לעבירה, ולכן אי אפשר לדעת איזה עונש שייך לאיזו עבירה. בנוסף טענה המדינה שהעתירה הוגשה באיחור וביקשה לדחות אותה על הסף.
אבל אני לא ביקשתי לשייך עונש לעבירה. ביקשתי את העונש שנגזר בכל תיק. אם בתיק יש נאשם אחד ועבירה עיקרית אחת, ואת שניהם כבר מסרו לי, אז העונש שנגזר עליו הוא בדיוק המידע שחסר.
הדיון
הדיון התקיים ב-14 באפריל 2026 לפני סגן הנשיא ארנון דראל.
השופט פתח בשאלה הפשוטה ביותר: מה מכניסים למחשב. התשובה של נציגי הפרקליטות הייתה שבסיום התיק מקלידים את העונש שנגזר, כולל חודשי מאסר בפועל, מאסר על תנאי וקנס. כלומר, המידע מוקלד, הוא נמצא במערכת, וניתן לשלוף אותו לפי תיק. מה שאי אפשר לעשות הוא לייחס כל רכיב עונש לסעיף עבירה מסוים, ואת זה אף אחד לא ביקש.
מכאן הדרך לפתרון הייתה קצרה. המדינה הסכימה למסור לי, בתוך 30 יום, טבלה שבה לכל הליך יופיע מספר התיק ורכיבי הענישה שנגזרו בו, כפי שהם מופיעים בתנופה, לצד הטבלה עם העבירה העיקרית שכבר קיבלתי. בית המשפט נתן להסכמה תוקף של פסק דין, וחייב את המדינה לשלם לי הוצאות של 4,500 ש"ח. בפסק הדין גם צוין שעל פני הדברים לא הייתה הצדקה של ממש לדחות את הבקשה מלכתחילה בטענה שהמידע לא מהימן.
ומה קרה אחר כך
כאן הסיפור היה אמור להיגמר, אבל הוא לא נגמר. אחרי הדיון הודיעו לי שיימסר כל המידע, כולל סעיפי העבירה. בפועל נמסרו רק רכיבי הענישה, ובאיחור, וסעיפי העבירה לא נמסרו. במקום להגיש בקשה לביזיון בית משפט, הגשתי במאי 2026 בקשת מידע חדשה ומדויקת יותר, לאותם נתונים ולתיעוד של תהליך השליפה עצמו. לא קיבלתי עליה מידע ולא החלטה, אלא רק תשובה אנונימית שזה "לא לחיצת כפתור".
ההליך הזה מראה עד כמה קל לגוף ציבורי לומר שמידע "לא קיים", וכמה מאמץ נדרש כדי להראות שהוא כן. המידע היה שם כל הזמן. מה שהיה חסר הוא הנכונות למסור אותו.